יאמה
היאמות:
אָהִימְסָא - אי-פגיעה
סָטְיָה - אמת
אָסְטֵיָה - אי-גניבה
בְּרָהְמָצָ'רְיָה - טוהר מיני
אָפָּרִיגְרָהָה - אי-רכושנות
הערך - הימנעות מפגיעה Ahimsa,
הימנעות מפגיעה או אי הרצון לפגיעה או בדרך חיובית - הרצון לאפשר את השלמות באחר .
כיצד התבוננות ושימוש מודע בערך של אי פגיעה ברמת המחשבה והפעולה, עשוי לתמוך בשקט, בדממה של ההכרה, ובחופש לחיות מתוך נפרדות?
סוגיית ה - אי רצון לפגיעה.ניסיון לבחון את סוגיית אי הרצון לפגיעה, וכיצד זה מוביל לאפשרות המיסטית הזו שבסביבתו של מי שנמצא באי רצון לפגיעה המרחב הוא מרחב שלם של שלום ואהבה.
פטאנג'אלי שטוען: מי שמבוסס בתוך אי רצון לפגיעה, שום עוינות לא פוגשת אותו ואת סביבתו. מעין קסם מיסטי, שבסביבתו של אדם שבאי רצון לפגיעה, גם האנשים סביבו אינם נפגעים.
כדי לעסוק בסוגיית האי-פגיעה, אולי נדרש להגיע להבנה של הקשיים העולים מהמושג בכללותו, מהי פגיעה? האם הפגיעה היא יחסית, כלומר שיש שיזהו את המצב כסוג של פגיעה ומי שמייחסים לו פגיעה לא יראה זאת כך. האם הפגיעה תלויית חברה, תרבות, הסכמה חברתית? כדי להיכנס לדיון של האי פגיעה עליו מדברת היוגה, משמעותי לייחסו לערך של שלמות, שלם, שיש מצב של שלם- שלמות לכל המשתתפים במימד היש, הפרקריטי: יצורים חיים, דוממים וצומח. הפגיעה מתייחסת – לצמצום אותה שלמות, להחסיר ממנה. ההנחה , שלהערכתי היוגה מניחה, כשמדובר בפגיעה – שהפוגע במימד הרחב של מי שהוא – יודע שהתחוללה פגיעה. לכן, מדובר באי רצון לפגיעה, משמע, שלא ברמת המחשבה הרגש וגם לא בפעולה עולה האפשרות או התנאים לאפשרות לפגיעה מצד הסובייקט, האדם עצמו. במצב של אי רצון לפגיעה - הוא תואם את השלמות של כל המשתתפים במימד היש.
סוגיית הכנות – סאטיה, אמת, דיוק וכנות התחלנו לדון בסוגיית הסאטיה, שהיא מהיאמה השנייה ביוגה סוטרא של פטאנג'אלי. היאמה – ממה יש להימנע. יש להימנע ממצב של אי כנות. ועוד יותר מזה, מודגש שלא יהיה רצון פנימי ברמת המחשבה, הרגש או המעשה לאי כנות.
מי שנמצא במצב התודעתי הזה, אומר פטאנג'אלי, התוצאה נמצאת כבר בפעולה. כלומר, כשהוא חושב על משהו, רוצה, עושה , מרגיש משהו – הדבר מתממש. נמשיך להרחיב על כך במפגשים הבאים.
בחנו את חייכם לאור אי הרצון לאי כנות.
שיחה בין דיוק לבין כנות. היות שכנות היא מצב המוסכם אולי על כולם, האי כנות או תיוק מצב כמצב של אי כנות מעורר אנטגוניזם, מעלה תיאוריות מסבירות רבות ואפשר שמביא לפיספוס של מה שיכול להאיר לנו את הדרך הביתה. אפשר שמצב זה של מתח בלחיות תחת הכותרת של אי כנות מפנה את ההתנהגות לחיות בחוסר דיוק, שהוא מצב נסבל הנתמך בכותרות כייפיות של "זרימה" "תזרום", חוסר דוגמאטיות, ואולי בעצם בבסיס ישנו חוסר דיוק שמנחה חוסר כנות. סוגיית האי דיוק אפשר שתקשה עלינו בהנחות בסיסיות בהן דנו, האם אנו יכולים להיות מודעים באופן מלא למי שאנו, ולפעול מאותו מרחב שלם וכולל. דבר שכבר סיכמנו עליו שהוא בעייתי. ואפשר לטעון טיעונים נוספים: דיוק ביחס למה? כששוחחנו על כך עלו כיוונים רבים, והסכמנו שלפחות השאלה תנחה אותנו, שאם עוצרים אותנו לאור זרקור ושואלים – האם אתה מדויק – ומבקשים אותנו לא לפזול לצדדים, להביט ישר, מה אז תהיה התחושה, הרגש, ההרהור. ואולי זה קנה מידה לעסוק בסוגיית הכנות, לברר דרך שאלה. בהנחה שבפנים, בפנים בפנים, ושוב בפנים – היינו משיבים: לא לגמרי מדויק, אנו חיים באי דיוק, והשואל היה שואל אותנו מדוע? מה אז היתה תשובתנו?
השערה בה תומכת היוגה, להשערתי, שבפנים, בפנים, לא מאמינים לגמרי שאם נהיה מדויקים, המציאות תתנהל באופן נכון. כלומר, אנו מערימים על המציאות במניפולציות מעודנות, מתמרנים אותה לכיוון הרצון הפרסונאלי שלנו. מצב זה אפשר שחושף מציאות בסיסית יותר של פירוד, נפרדות, של נבדלות מהעולם והוא בסיס לחוסר יוגה, חוסר אחדות.
אפריגראהה – בסוטרא 30 פרק שני, פטאנג'אלי מציין אחת מהיאמות, ממה שיש להימנע ממנו – מרכושנות.
כלומר, אפריגראהה מפורשת, כהימנעות מאהבת בצע, חמדנות, תאוותנות ואגירת נכסים. דבר שיש להבינו – כמעצים את אי השקט ומונע את הבנת החיים. את החיבור לעצמנו, ובכך את החיבור לעולם. אך, האם רק בזה מדובר? נראה, מתוך סוטרא 39 בפרק שני – מי שמצוי במצב תודעתי של אי רכושנות, מתבהרים לו פרטי הלידות הקודמות. מה שדוחף אותנו להרחיב את ההבנה של אפריגראהה. שכן, מושג הרכושנות מתרחב לרכוש, חפץ , קשר, ידע ודעתנות, עשייה – שאינם משרתים את המהות, את מי שאנחנו. מפרספקטיבה אחת אנו מחזיקים בהם כביכול; מפרספקטיבה רחבה יותר, רוחנית, הם מחזיקים בנו. כך שהחיים מפסיקים להיות זרימה ונהר, והופכים לביצה. מצב זה מוביל לאי הבנת המאורעות, המצבים, בחיינו כסימנים לקארמה שיש להשתחרר ממנה. כלומר, מסתירים מפנינו ומעצימים את הפרטים המשמעותיים, הדפוסים והמאפיינים של חיים אלה שבאנו איתם לכאן כדי להשתחרר מהם.
מקומה של האפריגראהה בסדהאנה היומית, נמצאת כמעט בכל רמות הקיום שלנו. במיידיות, היא מופיעה כדחיסות הדוחפת אותנו להשתוקקות לדברים בחיים, שאינם מהותיים. אין הכוונה שהיוגה ממליצה להימנע מתשוקה, אלא להימנע מהשתוקקויות. ככל שאנו משתחררים מהשתוקקויות, התשוקה רק הולכת ומתעצמת. כלומר, החופש מהשתוקקות הוא העצמת התשוקה. התשוקה הטהורה לחיים. וכל רגע הופך ללידה ייחודית, שלמה, כשאנו התשוקה עצמה, החיים עצמם.
בראהאמהצ'אריה – ציינתי את סוטרא 38 פרק ב' ביוגה סוטרא, שטוענת מי שנטוע בהווייה של בברהמצ'אריה משיג עוצמה. דברים שיש לברר כדי להבין מהי ברהמצ'אריה – העלנו את הטענה, שמדובר שיש יחסים בין מה שהוא ברהמצ'אריה לבין עוצמה. ציינו שהופעת הברהמצ'אריה במסורת ההינדית והינדים הרואים עצמם יוגים – באה לביטוי בהתנזרות מינית. בפשטות, ברהמצ'אריה מתייחסת להתנזרות מינית. כדי להרחיב ולהעמיק בהבנת הברהמצ'אריה בחנו את הטיעון המסתתר מאחורי האמירה מהי ברהמצ'אריה. הטיעון אפשר שאומר, שהתנזרות ממין יש שאפשר שתציע לנו עוצמה, ופעילות מינית מחלישה.
שיערתי, שלא התנזרות נותנת עוצמה, אלא ההתנזרות ממין מסוים – אולי הוא שנותן עוצמה.כדי להבין השערה זו ניסיתי לראות את התרגום הפשוט של ברהמה וצ'אריה. ברהאמה – ברוח היוגה ניתן לראותו שהוא העצמי; האחד בהתגלמותו הוא העצמי. כלומר בו מצויה בעצם העוצמה. עוצמה, מתכוון לומר, מה שלא חל עליו שינוי; הוא תמיד היה ותמיד יהיה. המושג צ'אריה- משמע להיות בתוך ברהמה, להיות אחד עם ברהמה. ניתן להסיק מהנחות אלו, פעילות שיש בה את הכוח להיות באחדות עם ברהמה, להיות אחד עם ברהמה, היא פעילות שיש בה עוצמה וכל פעילות שאין בה כוח זה היא פעילות מחלישה.
אם נחזור לסוגיית החיבור שבין התנזרות מינית לבין ברהמצ'אריה לאור כל זאת, אפשר בהחלט לטעון, שיחסים עם המין השני בטבעם ובכוחם לחשוף את השלם. ובהחלט ניתן לטעון שיחסים מסוג אחר עם המין השני בכוחם להרחיק אותנו מעצמנו, משמע להחליש אותנו.
באופן רחב יותר, ניתן לומר שכל דבר הנעשה מתוך השלם, מתוך קדושה, יהיה מעצים ומחבר; וכל דבר אחר יחליש. זוהי פעילות ועשייה קדושה. ההתנזרות היא מהלא נכון, והעשייה היא לאפשר ולמען הנכון.
סוגיית אי גניבה – אסטייה